|
|
שולחניטוס
הנימרודציה /
מאת דניאל בלס
- אמרתי לך!
"אמרתי לך, אמרתי לך!" אמר הפרופ' בפנים קורנות
מאושר לדעואל "אתה רואה שלא דמיינתי. אתה עד
בדיוק כמוני לשולחן המרחף מעצמו באויר".
"חכה רגע אחד," חייך דעואל "זו מתיחה! אני בטוח
שיש פה חוטים, מגנטים או משהו דומה. השיחה
האחרונה שלנו היתה על סיבוב העולם וכח המשיכה,
אני חושב שאתה מנסה ללעוג לי".
"ללעוג לך?" הופתע הפרופ' "רק אל תהפוך אותי
לאיזה פוחז המאמין בכל מיני אמונות טפלות. אני
יודע לזהות תופעה על טבעית כשאני רואה אחת!"
שולחן טבעי לחלוטין...
הפרופ' היה מוכן להענות לאתגר, במיוחד מכיוון
שהרגיש אומץ רב יותר כאשר איש נוסף נמצא איתו
בחדר. הפרופ' החל לבדוק את השולחן מכל כיוון,
מראה לדעואל שאין שום מגנט או חוטים בלתי נראים
מסביב לשולחן.
"חכה רגע אחד," עצר אותו דעואל והחל גם הוא בוחן
את השולחן מכל כיוון. השולחן מצידו, המשיך לרחף
מעצמו באויר ולהסתובב אט, אט... בלי יחס מיוחד
אל השניים. "טוב," החליט דעואל "זוהי באמת תופעה
שיש לבדוק אותה ביסודיות, זוהי לא מתיחה".
לא מתיחה ולא טריק...
"אתה רואה?" אמר הפרופ' "אנחנו חוזים כאן בנס
גלוי, במעשה על טבעי, בדיוק כמו שאמרת בשיחה
האחרונה בינינו".
"אסור לנו למהר להסיק מסקנות," ענה דעואל
כרציונאל היחיד מבין השניים "אחרי הכל, יכול
להיות שיש לזה הסבר טבעי. אך קודם כל, תסביר לי
איך זה בדיוק קרה?"
"זה קצת מורכב," ענה פרופ' נמרוד "בעקבות השיחה
בינינו שאלתי את עצמי האם יש א-לוהים, והחלטתי
שמוטל עליו להוכיח לי את קיומו... אמרתי לעצמי
בציניות, שאם הוא קיים, שיוכיח לי, שיקרע לנגד
עיני את ים סוף או יגרום לאיזה שולחן לרחף מעצמו
באויר. אבל בדיוק כשסיימתי את המשפט, שמעתי את
הרעש מכיוון החדר שלי. נכנסתי לחדר, והשולחן
ריחף, ממש כמו שהוא מרחף עכשיו".
- זה הטבע!
"מעניין, באמת מעניין," אמר דעואל, אך בדיוק אז
השולחן חזר פתאום למקומו בעדינות, ולא זז עוד.
"מה זה היה?" שאל הפרופ' "ראית את זה?"
"כן, ראיתי," ענה דעואל "ואני גם חושב שהבנתי".
"הבנת, מה הבנת?" תמה הפרופ' "הסבר לי!"
דעואל הביט בשעונו ואמר "חכה רגע אחד, אל תזוז
ממקומך..."
פרופ' נמרוד ודעואל חיכו כשתי דקות בערך. בדיוק
בתום שתי הדקות השולחן חזר לפתע לרחף שוב באויר,
במרכז החדר, והסתובב כמקודם...
"א-לוהים!" קרא הפרופ' בפליאה "מה קורה כאן?"
דעואל צחק, "הרי זה ברור מאליו, פרופסור. כל עשר
דקות השולחן חוזר למקומו, נח כשתי דקות ואז חוזר
להסתובב לעוד עשר דקות... כשהכנסת אותי לבית,
השולחן פשוט חזר למקומו. דיברנו אז בסלון שלך
כשתי דקות לפחות, והשולחן חזר לרחף".
"מה זה אומר?" ניסה הפרופ' להבין. "זה הטבע,"
ענה דעואל, וצחק.
זה רק הטבע...
"היי, חכה רגע!" קרא הפרופ' "זה לא נושא לצחוק
עליו".
"אני לא צוחק בכלל," הסביר דעואל "שים לב.
השולחן מרחף כעשר דקות, נח כשתי דקות וחוזר לרחף
כעשר דקות, וחוזר חלילה. זהו מצב תמידי, מצב
עקבי לחלוטין. זה מוכרח להיות איזשהו חוק טבע
חדש שחל על השולחן שלך מסיבה שאינה ידועה לנו".
- אתה מנסה ללמד אותי מוסר?!
"אתה מנסה ללמד אותי מוסר?!" צעק הפרופ' בזעם
"משל ונמשל במצב שכזה? "
"אני לא מנסה ללמד אותך דבר, אלא רק להראות לך
המובן מאליו," ענה דעואל וניצל את ההזדמנות -
"העולם שלנו מסתובב מאליו סביב השמש, והירח סביב
העולם. הכל בסדר מדוייק ועקבי כמו שעון. כל כך
עקבי למעשה, שניתן למדוד אותו באמצעות שעונים
ומשוואות. ניתן לדעת בדרך זו את המרחק המדוייק
בינינו לבין הירח אך באותה מידה גם למדוד את
המרחק העתידי שיווצר בינינו לבין הירח.
"אפשר למדוד את זה". המסלול של הירח סביב כדור
הארץ.
ובכן, השולחן המרחף באויר אינו שונה מכך. הוא
מרחף באופן מדוייק מעל הרצפה, מסתובב באופן
מדוייק כמחוגה על הרצפה, חוזר למקומו אחרי עשר
דקות, ושוב חוזר לרחף כעבור שתי דקות. הכל ניתן
לחיזוי. אפשר לקרוא לזה חוק הטבע של שולחן
נמרוד, או אם אתה רוצה להישמע חכם, תמיד תוכל
לקרוא לו - חוק שולחניטוס הנימרודציה".
"השולחן מרחף כעשר דקות, נח, וחוזר לרחף"
"נמאס לי מהליצנות הזו," רטן פרופ' נמרוד "זה לא
אותו דבר, זה פשוט לא אותו הדבר!"
"למה לא?" תמה דעואל "מה ההבדל בין השולחן המרחף
שלך לבין כח המשיכה או כל חוק טבע אחר?"
- זה על-טבעי! ברור שזה על-טבעי!
"מה זאת אומרת מה ההבדל?" חלק הפרופ' נחרצות
"בודאי שיש הבדל. את חוקי הטבע ניתן למדוד,
מהירות של תפוח נופל ניתן להכניס למשוואה, לחזות
בדיוק באיזו מהירות התפוח יפול, בהתאם לכובד שלו
וחוקי התנועה..."
אפשר לחשב את זה...
"באמת?" שאל דעואל בחיוך מבין "אני בטוח שאם
אערוך מדידות אמפיריות על השולחן המיוחד שלך,
נגיע פחות או יותר למסקנה שהשולחן שלך מרחף כחצי
מטר באויר, מסתובב במהירות של 0.10 קילומטר
לשעה, כאשר כל דופן עושה סיבוב של 180 מעלות
מידי חמש דקות בדיוק, וחוזר למקומו כל עשר דקות.
אני יכול לחזות שבעוד שבע דקות וארבעים שניות
השולחן ירחף באויר כאשר הדופן הימני שלו מרחף
כ-50 סנטימטר באויר וינחת בדיוק בנקודה הזו. הנה
לך, חוק טבע מדוייק להפליא".
"וינחת בו, בדיוק בנקודה הזאת..."
"לא, זה לא זה, זה פשוט לא זה," מחה הפרופ'
בחפשו אחר תירוץ הולם "כאן מדובר בתופעה על
טבעית של ממש. הרי הודית בעצמך שלא מדובר
בתרמית, זה לא טריק, השולחן באמת מרחף באויר!
בלי חוטים, בלי איזו מסילה אוירית שקופה, ממש
כך, מרחף באויר! מסתובב כאילו יד בלתי נראית
אוחזת בדפנותיו... א-לוהים אוחז בשולחן בכל רגע
ורגע!"
"נשמע לי מוכר," חייך דעואל במבט שמשדר נוסטלגיה
"הרי זה הייתי אני שאמר לך לפני שעות מספר שחוקי
הטבע אינם באמת "טבעיים", שאין איזו מסילת מתכת
תחת הכוכבים, שאין חוטים או מוטות מתכת המניעים
אותם, שהכוכבים נעים כך ממש מעצמם, בחלל הריק,
תחת ההשגחה האלוקית".
אין כל מוטות מתכת המחזיקים את העולם...
"אבל את חוקי הטבע ניתן למדוד!" חזר שוב הפרופ'
על טענתו, אך בדיוק אז, ממש כאילו ביקשה המציאות
לטפוח על פניו ולסתור את טענתו, נחת לפתע השולחן
בשקט לריצפה ונח שוב במקומו.
"נראה שטעיתי אולי מעט בחישוב," אמר דעואל
"מסתבר שהשולחן חוזר למקומו כל שבע דקות ועשרים
שניות ולא עשר. לפי החישובים שלי, אם נמתין
בסבלנות, עוד שתי דקות בדיוק השולחן יחזור לרחף
באויר מאליו".
"הבה נראה," הגיב הפרופ' וחיכה בקוצר רוח לראות
שוב במחזה המיוחד.
- אתה פשוט לא מדען אובייקטיבי!
"עכשיו!" קרא דעואל בדיוק בתום שתי הדקות, והנה
השולחן הרעיש, ואז ריחף שוב "למקומו הקבוע"
באויר, בדיוק של שעון שוויצרי.
"נו, חוק טבע או לא חוק טבע?" בחן דעואל את
הפרופ'.
 
אם אפשר למדוד את זה, זה מוכרח להיות טבעי...
איור של ארמון על סלע מרחף מימין, העולם השמש
והירח בחלל - משמאל.
"לא, זה לא חוק טבע," ענה פרופ' נמרוד בהחלטיות
"אתה צריך להבין, אני ביקשתי מא-לוהים שיגרום
לשולחן לרחף, והנה הוא מרחף! אז איך אתה בכלל
משווה?"
"אני לא שמעתי אותך מבקש," אמר דעואל "אני וכל
יתר המדענים עלולים לחשוב את זה לחוק טבע הקורה
מאליו. אתה למעשה תהיה ה"פאנאט" היחיד שיחשוב את
זה ליד אלוקים".
"די, אני לא יכול לשמוע יותר את ההבלים הנוראים
הללו!" אמר פרופ' נמרוד ולאחר מחשבה הוסיף
"אפילו אתה תהיה חייב להסכים איתי שלא ניתן
להשוות בין השניים, הרי אנחנו מתפעלים משולחן
מרחף הרבה יותר מאיזה סדר קוסמי הקורה מעצמו!"
"זה מכיוון שאתה לא אובייקטיבי," ענה דעואל.
מערכת השמש
"מה?" הופתע הפרופ' למשמע הדברים, "הרי המדענים
הם האנשים האובייקטיבים היחידים שעוד נותרו על
כדור הארץ" מחה הפרופ' בתוקף.
"לא, פרופ' נמרוד, אתה לא אובייקטיבי," חזר
דעואל על דבריו בהטעמה "וגם חבריך הלמדנים אינם
אובייקטיביים. אילו היית אדם ישר בנפשך, לא היית
חוקר את המציאות בצורה כל כך שטחית.
גם כאשר מציאות רוחנית מתגלית כהגיונית בהרבה
ומחוייבת מכח השכל, הממסד המדעי תמיד יבחר
להתעלם מקיומה (כי היא איננה "טבעית"),וימשיך
לחקור את "הטבע" חקירה כמותית בלבד, תוך ויתור
על האמת.
האמת היא שאתה התרגלת למציאות, נמרוד, ולכן אינך
שואל שאלות אמיתיות על קיומה - רק שאלות
כמותיות. מגישים לילד המפונק אוכל, והוא כלל לא
מתעניין בהורים המגישים לו את האוכל - רק במה
שמונח לו בצלחת. כך אתה מודד את חוקי הטבע
והחומרים, בלי לחשוב לרגע מדוע הם קיימים או
מועילים לקיומך".
- כמו ילד קטן...
"הילד הקטן מקבל ארוחות מסודרות מהוריו מידי
בוקר צהריים וערב," ביאר דעואל "ואחר כך מורד
בהם כשהוא גודל, מתעלם מכל מה שעשו עבורו. מה
דעתך, נמרוד? אתה לא דומה קצת לילד הזה? הרי
המציאות מקיימת אותך כמו אויר לנשימה וכמו עוד
ארוחה חמה להחיות את נפשך. ובכל זאת אתה מתעלם
מהשאלות החשובות ביותר, ומתנהג כאילו אין על מה
להתפעל".
אין ממה להתפעל... (?)
"כל המוסר הזה על חיפוש האמת לא עושה עלי שום
רושם כלל," ענה הפרופ'. "מדוע לא?" שאל דעואל
כמתפלא "הרי הוכחתי לך שאפשר למדוד את הגובה
והמהירות של השולחן המרחף שלך לא פחות משאני
יכול למדוד את מהירות העולם וסיבוב הכוכבים..."
"זה עדיין לא אותו הדבר," ענה הפרופ' "השולחן
מרחף, אך לא מעצמו, כי אני ביקשתי שירחף! אני
רציתי שירחף, זה נעשה תחת רצוני, ואתה יודע את
זה. אני יודע את זה, וזה מספיק כדי להוכיח לפחות
לעצמי שיש הבדל בין השניים".
"איזה הבדל בדיוק אתה מוצא בין כח הגרביטציה
לחוק שולחניטוס הנימרודציה?" שאל דעואל בחיוך
"אתה מסוגל להצביע על הבדל?"
הירח מרחף מעל פני כדור הארץ.
"אתה מסוגל להצביע על ההבדל?"
"יש הבדל," ענה הפרופ' במצח חורש קמטים "לא יתכן
שהשולחן ריחף כתוצאה של צירוף מקרים טבעי. לא
יתכן שאני ביקשתי מא-לוהים שיגרום לשולחן לרחף,
ובדיוק אז התחיל השולחן לרחף! זה לא יכול להיות
צירוף מקרים, אני ביקשתי מא-לוהים שהשולחן ירחף
ורק אז הוא ריחף!"
- אולי גלי המח שלך שידרו לשולחן לרחף?
"גם אם באמת ביקשת, מה זה מוכיח?" שאל דעואל
במבט סקרני "אולי מדובר בצירוף מקרים? אולי
האטומים שמרכיבים את השולחן התחילו לרחף מעצמם
בצוותא סתם ככה, במקרה, דווקא כאשר ביקשת בלבך
לראות איזה שולחן מרחף? אולי גלי המח שלך
משפיעים על האטומים שמרכיבים את השולחן, והם
שיצרו את התזמון המושלם לחוק הטבע המופלא הזה?"
"סברות כל כך משונות אתה צריך להוכיח," ענה
הפרופ'.
"להוכיח?" תמה דעואל "ומי בדיוק צריך להוכיח
שהיקום שלנו לא נוצר במקרה, שחוקי הטבע לא
מסודרים סתם כך?
הרי אתה בעצמך הודית שהרבה צירופי מקרים קיימים
ביקום, פרופ' נמרוד, כמו אנרגיה וחומר הפורצים
מעצמם, יקום המתנפח ומתרחב מאליו, אנרגיה ההופכת
מעצמה לחומר, אלקטרונים המסתובבים מעצמם סביב
איזה גרעין של פרוטונים וניוטרונים כדי ליצור
עוד אטום, כמו מולקולות המתחברות במקום להתפזר,
כמו יקום שמתגבש בעצמו לכדי מערכות מעגליות,
חומר שמתגבש לכדורי ארץ, כדורים שמסתובבים בעצמם
אלו סביב אלו וכולם סביב איזו שמש גדולה הקיימת
מעצמה, כדור ארץ המסתובב סביב צירו במהירות
מדוייקת המאפשרת קיום חיים...
שני מדענים מתבוננים בדגם של מערכת השמש. אומר
מדען אחד לחבירו: "זה כל כך מסודר... אתה לא
חושב שאפשר לסדר את מערכת השמש קצת אחרת, כדי
שתתאים יותר לתיאוריה שלנו?"
תכנון "טבעי" במיטבו: אטום (מימין), מערכת השמש
(משמאל). [הערה לאתאיסטים מסוג "נמרוד":
החישוקים והטבעות המופיעים בציורים של מערכת
השמש והאטום אינם באמת קיימים במציאות].
...ומים כמו שהזכרנו, הקיימים מן הסתם על העולם,
מתאדים בזכות חוקי הטבע המשונים, הופכים בעצמם
לעננים, ומזקקים את המים כגשמים במחזור מים טבעי
הקורה מאליו,
שמש, עננים, אדמה, מים, אטמוספירה, אוזון, אויר
- הכל בזכות חוקי הטבע שפשוט נמצאים שם, סתם
ככה, מעצמם..."
"טוב, בסדר!" צעק הפרופסור "אז יש א-לוהים!"
- צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה!
"אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא לראות את
זה," הגיב דעואל באדישות למשמע הקריאה הנרגשת של
הפרופ' "כל כך הרבה סדר ודיוק ביקום. סדר ותכנון
המאפשרים את קיומך העדין ביקום החד פעמי שלנו,
היקום שימשיך להתרחב עוד ועוד.
הרי הקדשת כמעט מחצית מהחיים שלך כדי ללמוד על
כל חוקי הפיזיקה והתכנון האדיר הקיים בכל אטום.
פרופ' הוקינג כבר הרים ידיים לאחר שהבין כמה
היקום שלנו מורכב, לאחר שהוא הבין שכל חוקי
היקום לעולם לא יוכלו להיכתב באיזו משוואה
אחידה".
 
חוקי הטבע, הכימיה והפיזיקה, נחקרים במשך מאות
שנים בידי גדולי המדענים,ועדיין לא עמדו על כל
החוכמה העומדת מאחוריהם, ורב המוסתר על הנגלה.
על כל פנים הגדירו מדענים ב"חוכמתם" את הטבע
כתוצאה של כוחות עיוורים.
- העט כותבת מעצמה!
"מה אתה מנסה לומר?" שאל הפרופסור.
"מה שאני מנסה לומר לך הוא," ענה דעואל "שהשולחן
המרחף באויר אינו מיוחד יותר מכל כח אחר הקיים
ביקום ומחזיק אותנו בכל רגע נתון. המולקולות,
האטומים, הכוכבים והגלקסיות, כח המשיכה והתנועה,
מים ומחזור המים, הכל הוא פלא. הכל מוכיח את
קיום האלוקים באותה מידה. כל ההבדל בין קריעת ים
סוף לבין מחזור המים הוא שלמחזור המים כבר
התרגלנו. מבחינה טכנית, שניהם על טבעיים באותה
מידה.
העניין הוא שמדענים התרגלו לרעיון שהטבע פועל
מאליו, והם עושים כמעט הכל כדי להוציא את אלוקים
מן התמונה. אפשר לומר שזה דומה מעט לילד קטן,
המסתכל דרך חריץ הדלת של חדר העבודה של אבא שלו,
והנה למרבה פליאתו, רואה הילד מבעט לחריץ - עט
הכותבת מעצמה, על דף הניצב על שולחן העבודה של
אבא שלו... ולא סתם כותבת, אלא כותבת דברים
הגיוניים מאוד, ועוד בכתב ברור ונקי לחלוטין. עם
זאת הילד בטוח במה שרואות עיניו - העט כותבת
מעצמה.
ß 
כמובן שהדלת בעצם מסתירה את האבא אוחז בעט בידו
וכותב על הדף... חוקי הטבע אינם שונים מהעט
הזאת.
אנשים רואים את הטבע פועל כמו מכונה משומנת
היטב, אבל הם חושבים שהטבע פועל מעצמו. אנחנו
רואים כיצד מים מתאדים, מתנקים, נוצרים עננים,
יורדים גשמים, חולפות עונות, יקום שמסתובב
במסילות כמו שעון שוויצרי, והכל קורה מעצמו. העט
כותבת מאליה...
"כולנו חיים בנס" אמר דעואל "אנו חוזים בקריעת
ים סוף בכל רגע ורגע, ואתה מבקש שאלוקים יוכיח
לך את קיומו, הרי אלוקים נמצא בכל מקום בכל רגע.
אתה יושב על כתפיו של ענק מעל יער מלא אריות
השואגים לטרף ודורש "תוכיחו לי את קיומו של
הענק!". הרי הוא מחזיק אותך ומחייה אותך בכל רגע
ורגע!
אך האם אתה מודה לו על הטובה שהוא נותן לך? על
השכל הנפלא בו אתה משתמש בוקר וערב, או שאתה רק
חוזר מידי ערב לחיי שגרה חסרי משמעות, לעבור
בפעם האלף ואחת על מבחני הסטודנטים המתחלפים שלך
ולצפות באיזה שידור חוזר של משחק כדורגל..."
"רגע אחד!" צעק הפרופ' בעיניים פעורות
מתדהמה "הטלויזיה כבויה! איך ידעת שצפיתי בשידור
החוזר של המשחק לפני שהגעת?!"
- השולחן נפל בבת-אחת לרצפה!
דעואל לא ענה. שקט השתרר בחדר, שקט שהיה ניתן
לחתוך בסכין.
אט אט חיוך דק הסתמן בזויות פיו של דעואל,
ואז... הוא רקע לפתע על הרצפה ברגלו, ברעש
שהקפיץ גם את פרופ' נמרוד. עם הרקיעה - נפל
השולחן לרצפה בבת-אחת! דעואל צחק.
הפרופ' הביט בו במבט שכולו חידה... "איך? מה?"
היו המילים היחידות שהצליח להוציא מפיו.
"איך?" חזר דעואל על השאלה "זה בגלל שהאלוקים
נתן לך שכל נפלא מאוד, פרופ' נמרוד. שכל שנועד
ליישב דברים, לארגן אותם מחדש, כאשר האמת זועקת
עמוק מתוכך ולא נותנת לך מנוח. אני למעשה רק
ביטוי נוסף של תת המודע שלך, מעין הכרה חבויה
שקיימת בכל אחד מאיתנו, אותה הדחקת עמוק בתוכך".
"הכרה חבויה שקיימת בכל אחד מאיתנו, אותה הדחקת
עמוק בתוכך".
(ציור הממחיש יציאה אל החופש מתוך הדעות
הקדומות).
"מה?" שאל נמרוד, מתאמץ בכל כוחו להבין.
"עזרתי לך לחשוב, נמרוד, לחשוב על כל מה שפחדת
לחשוב עליו, על המסקנות שפחדת להסיק, ואולי גם
עזרתי לך להבין דבר פשוט ומובן מאליו".
נמרוד ניסה לומר משהו, אך המילים פשוט נעתקו
מפיו. דעואל התמוגג לנגד עיניו והשולחן המרחף
החל ללבוש צורות שונות ומשונות מול פניו
המשתאות...
* * *
לפתע מצא את עצמו פרופ' נמרוד על הכורסא, פניו
חיוורות והוא מזיע בכל גופו, בוהה במרקע
הטלויזיה המנוקד שאחרי התוכניות. בקבוק הבירה
הריק נמצא מנופץ תחת רגליו, לאחר שנפל מידו בעת
שנרדם...
ראה גם את
המאמר הבא -
פרק 5 - שאלות
ותשובות על החוברת
|
פעולות נוספות
|
הידעת?
בתחילת כל דף ניתן לבחור
את גודל האותיות במאמר! |
|
|
|
|
|
|
